היום שמעתי בחצי אוזן שיחה בין אנשים זרים לי ברכבת, המשפט שהקפיץ אותי היה: “עובדי מדינה לא מייצרים כסף. לא כמו עובדים יצרניים שמייצרים מוצר שאפשר למכור..”
וההמשך הטבעי שלא נאמר במפורש: “הם כולם פרזיטים החיים על חשבונינו”
בתור מי שהיה עובד מדינה תקופה קצרה מאוד, ורוב הקרירה שלי הייתי עובד יצרני מוצא את ההכללה הזו חסרת אחריות, שלא לדבר על כך שהיא פשוט לא נכונה.
”..עובדי מדינה לא מייצרים כסף…”
עובדתית לא נכון לגבי עובדי המדפיס הממשלתי - הם מייצרים מילולית את הכסף.
אבל פרט להם עובדי מדינה מיצרים שווה כסף:
”.. עובדי מדינה …”
זו הכללה שתלויה במעסיק. אני לא רואה הבדל בין התוצר שמייצר מורה המועסק ע”י המדינה לבין מורה המועסק ע”י עמוטה פרטית - שניהם מייצרים השכלה.
בדומה אין הבדל בין מה שמספק לי מאבטח פרטי העומד במחסום למה שמספק חייל המאייש את אותו המחסום
עם תהליך ההפרטה הנמשך במדינה שנים רבות הדוגמאות לעובדי כתף-אל-כתף רק הולכות ומצתברות. ומאחר והמדינה באופן שיטתי מעבירה אחריות ותעסוקה מן המגזר הציבורי לפרטי ולפי עדות המדינה לבית המשפט, שלא על מנת לחסוך, אלה על מנת לשנות יחסי עובד מעביד
“… לא כמו עובדים יצרניים …”
אם אני מסתכל על היכולת להמיר את העבודה בכסף, הרי שחשב השכר בחברה בה אני עובד איננו עובד יצרני. לשמחתי למרות שהוא איננו יצרני, אני עדיין נהנה מפירות עבודתו כאשר אני רואה את משכורתי בחשבון בכל חודש.
ומה לגבי יזם הממציא מוצר חדש וחדשני, אשר לא מצליח, האם הוא יצרני למרות שלא הצליח לייצר כסף?
סביב כל עובד יצרני, ישנה עטיפה של נותני שירות. חשב השכר, מוביל הפיצה, המתווך… כולם שם מכיוון שאנחנו הפסקנו לחיות בתקופת האבן בה כולם עשו הכל, ובמקום זה פיתחנו חברה מורכבת בה לכל אחד יש התמחות אחרת, וכולנו נותנים שירותים זה לזה.
גם העובדים היצרניים הם נותני שירות, הם מייצרים משהו עבור אחרים.