Posts in category: Books

ספר כיס בו שמחה רוטמן פורש את משנתו לגבי הצורך ברפורמה המשפטית שהוכרזה על ידי לוין בשנת 2023

ההסבר כולל הסבר מלומד ומנומק לחולשות מערכת המינויים הקיימת ולצורך ההולך וגובר ברפורמה בגלל התפקיד ההולך וגדל של בית המשפט בתהליכי קבלת ההחלטות

ההסבר הזה לא כולל כלל התפתחויות מקבילות שקרו בשאר המערכת השלטונית בישראל ופרט לעמוד בודד בספר של 115 עמודים אין כלל התייחסות לסיבות לביקורת שעלתה לגבי הרפורמה

אפשר להסביר את זה בתזמון של כתיבת הספר — לפני הצגת הרפורמה ומייד לאחריה

אבל בקריאה מאוחרת זה חסר משמעותי

זה עדיין מעיד בעיניי על עוורון מסוים של כותב הספר לגבי הנושא

עוורון שמלווה את כל הספר לכל אורכו — מאחר והתמה המלווה את הספר הינה להפריד את הנושא של בחירת השופטים מכלל המערכת הפוליטית הישראלית ולהתייחס אליו כנושא נפרד מכלל מערך הכוחות במשטר הישראלי

בעוד שרוב הביקורת כלפי הרפורמה נבעה מהמקום של בית המשפט במערכת הישראלית בכללותה — ובמשמעות של הכפפת המערכת המשפטית למערכת הפוליטית לפני שמייצרים הגבלה אחרת על המערכת הפוליטית

הספר גם מסביר מדוע לאורך כל הרפורמה הייתה התנהלות כוחנית של מובילי הרפורמה וטענות על חוסר גמישות מצידם

להבנתו של שמחה רוטמן, כל שינוי משפטי יהווה רק את הצעד הראשון במשא ומתן — כי הוא בטוח שבית המשפט יפסול את הרפורמה ויחזיר אותה לכנסת

ולכן הוא חייב לקחת עמדה קיצונית ככל האפשר, על מנת שבסוף התהליך הפשרה תהווה שינוי ראוי לדעתו

וכל התהליכים שקורים לפני החקיקה הם רק פרומו למשא ומתן האמיתי שיקרה אחרי החקיקה

קורא היום אחרי אירועי ה-7 באוקטובר את מלכוד 67 — מרגיש חסר משמעותי.

הכיוון הכללי עדיין נכון.

הצדדים השונים בשיח הפנים ישראלי לא מעריכים ולא מבינים מספיק את מי שנמצא מהצד השני — ואת העובדה שגם הוא מביא פרספקטיבה חשובה לשיח הציבורי.

הספר הזה מנסה לתת תמונה — להבנתי חלקית — של מה קורה בשיח הישראלי, ומצייר תמונה מורכבת ולא רעה בכלל.

בנוסף, הוא קורא לשינוי החשיבה מחשיבה דיכוטומית לחשיבה כמותית, כאמצעי שיאפשר התקדמות לכיוון טוב יותר.

קריאה שאני מאמץ בכל לב.

אוטוביאוגרפיה פוליטית של מי שהיה נציג האקדמיה במפלגת השלטון בישראל ומחובר חזר לביבי במשך תקופה לא קטנה

כתוב באופן קליל ומהנה

ומעיד מכלי ראשון על בעיות ארוכות טווח בתרבות השלטונית של ישראל:

1. התפיסה המושרשת שהכנסת אמורה לשרת את הממשלה ואת הרשות המבצעת בכללותה במקום להיפך

2. נטייה לפיתוח של קבעון מחשבתי וקונספציות ונסיון רב כח להגן עלהן מפני כל בחינה חיצונית

3. היכולת האין סופית להתעלם מבעיות וכשלים שכבר זוהו בעבר אם זה לא דחוף לטפל בהן כרגע

בעיות שרובן ככולן מופיעות שוב ושוב בהיסטוריה הישראלית

ולפעמים אפילו מתפוצצות לכולנו בפרצוף

בספר הזה אבי גרינצייג מנסה לבנות את המשטר האידאלי לטעמו

זה תרגיל אינטלקטואלי נחמד וגם נעשה בצורה לא רעה - אבל הישימות של התרגיל הזו מפוקפקת בעיניי

הוא מתחיל בסקירה היסטורית של התפתחות שיטות המשטר והצרכים עליהם הן נועדו לענות

משם עובר לצייר את הצרכים שלדעתו שיטת משטר עדכנית צריכה לענות עליהם - כאן כבר ניכרת העמדה האישית שלו ככותב

לדוגמה בדיון על זכויות האדם יש הרבה דיון על זכותו של האינדבידואל - בלי לדון כלל בזכויותיה של הקבוצה

אם נבחן את האיזכור הקצרצר על המתת חסד - לא מובעת כלל השאלה של מה הן זכויותיהם של האנשים הסובבים את החולה היוטה למות וכיצד כל הכרעה בעניין רגיש שכזה פוגעת בהם

בדיון על הפרדת רשויות הוא לא מכניס כלל את הדיון על הפרדה של רמות רשויות שונות, זה נכנס מאוחר יותר בפרק זריז על שלטון מקומי שנראה שהודבק בחופזה מאוחר יותר

אבל הבעיה הכי גדולה שמצאתי בספר זה בדיון הכלכלי

אין כלל התייחסות למשמעות של תאגידים בחברה הקפיטליסטית, לא כאמצעי לריכוז כח, לא כאמצעי למינוף משאבים של אחרים, לא כאמצעי השפעה על נבחרי ציבור

למרות שיש אין סוף דוגמאות לשימושים כאילו והם חייבים להילקח בחשבון בכל מערכת משטרית מודרנית

אפילו האיזכור של מונופולים נעשה כבדרך אגב כאשר הדוגמה המובאת לכך שלא צריך לדאוג מכח מונופוליסטי היא דוגמה שאני יכול להעיד מכלי ראשון שהשפיעה לרעה על החדשנות בשוק, ובכך פגעה בפועל בחברה בניגוד למה שהיא נועדה להראות

בסוף הספר נעשה נסיון לרדת ממעוף הציפור את המציאות של חיינו - ולחשוב איך אפשר לממש את האידאל שהוצג - לצערי החלק הזה נשאר ברובו ברמת הסיסמאות ועדיין לרחף באויר

בסהך הכל טוב לראות דיון מנומק, אז תודה לאבי גרינצייג על העבודה שהשקיע

תרגום משוודית רות שפירה

עלילה קופצנית ומשעשעת

שילוב אמין של עובדות היסטוריות עם המצאות פראיות

קריאה כיפית

סאגה משפחתית קורעת לב,

סיפור המסגרת לקה קלות בחוסר אמינות בגלל הצורה בה הוא מסופר: לפעמים כסיפור שקורה, ולפעמים כספור המסופר מפי אחת הדמויות

והמעבר בין שתי הצורות הללו אינו חלק דיו.

הסאגה עצמה משכנעת ונוגעת ללב. ספר שגרם לי להזיל דמעה יותר מפעם אחת. בעיקר דמעות כאב והשתתפות.

למי שמכיר וגדל בירושלים, גם אם לא באותם המקומות, והדורות, הספר בא עם בונוס: הוא מפיח חיים חדשים במקומות מוכרים, ומעלה ריחות ותמונות מהעבר.