יושב במכונית הפעוטות
זו שמקבלת מטבעות
מבזבז את זמני
סותם את אוזני
אוטם את מוחי
נמנע מהשינוי המאיים
נמנע מהמציאות
… ולו רק לכמה רגעים
Sitting in the toddler car
The one that accepts coins
Wasting my time
Closing my ears
Closing my mind
Avoiding the threat of change
Avoiding reality
… just for a few more seconds
על שלושה דברים הכתיבה זורמת
על הכאב
הגדל כמורסה בלב
ומתפרץ כוולקנו לדף
על העין
המצלמת את העולם
ומבליטה את כיעורו
ועל הלשון
המעצבת את התמונה
לחץ השלוח אל לבבכם
ללכת ברחוב ולתת לאדם הבא העובר מולי הצצה קצרה לנבכי נשמתי.
זה מצריך אומץ לדעת שאתה הולך לחשוף את עצמך לזר. זה מסוכן.
וזה גם קצת אידיוטי.
אז למה אני עושה זאת בכזו קלות?
כי זה משכר? אדרנלין? תחושת בדידות?
בעבר המניע המרכזי שלי היתה הבדידות.
היום הבדידות שלי אחרת,
יש לי חום ואהבה, יש לי אתגר ואיכפתיות
ויש לי גם את הבדידות שלי
אותה אני שומר מכל משמר
וכך שוב אני מחפש את הזר הבא, לחשוף בפניו את צפונות ליבי.
כשהעננה קמה
מותחת רגלים ומזדקפת
מתחשק לי לפתוח בשיר
על גשמי העבר
על קשתות העתיד
על הדרך תחת רגלי
המתמלאת לבנים צהובות
כך ארוץ עד שאתעייף
ואישן עם חיוך
Get in touch with me at: lee [plus] blog [at] elenbaas [dot] org [dot] il