על שלושה דברים הכתיבה זורמת
על הכאב
הגדל כמורסה בלב
ומתפרץ כוולקנו לדף
על העין
המצלמת את העולם
ומבליטה את כיעורו
ועל הלשון
המעצבת את התמונה
לחץ השלוח אל לבבכם
ללכת ברחוב ולתת לאדם הבא העובר מולי הצצה קצרה לנבכי נשמתי.
זה מצריך אומץ לדעת שאתה הולך לחשוף את עצמך לזר. זה מסוכן.
וזה גם קצת אידיוטי.
אז למה אני עושה זאת בכזו קלות?
כי זה משכר? אדרנלין? תחושת בדידות?
בעבר המניע המרכזי שלי היתה הבדידות.
היום הבדידות שלי אחרת,
יש לי חום ואהבה, יש לי אתגר ואיכפתיות
ויש לי גם את הבדידות שלי
אותה אני שומר מכל משמר
וכך שוב אני מחפש את הזר הבא, לחשוף בפניו את צפונות ליבי.
כשהעננה קמה
מותחת רגלים ומזדקפת
מתחשק לי לפתוח בשיר
על גשמי העבר
על קשתות העתיד
על הדרך תחת רגלי
המתמלאת לבנים צהובות
כך ארוץ עד שאתעייף
ואישן עם חיוך
רסיסי הרגש
שניתזו מן החלום בהתנפצו אל המציאות
טעם המלח, הצער, הכאב וההנאה שנותרו על שיפתותי
אותם אני מנסה לכלוא למילים
לשמר את עדינותם וריחופם
כמו לקשור בועות סבון בשרשרת ברזל
שלא תעוף ותימוג מחיי
צעד אחר צעד
הגשר מתנדנד מעל תהום הייאוש
חריקות חבלי התמיכה מלוות כל מאמץ
מכל כיוון קיצורי הדרך שולחים חבלים
לעזור ולהאט, לתמוך ולהסיט
המתמידים ימשיכו קדימה
בצעד נחוש
קצבם האחיד נמדד בחריקות חבלים ושיניים
ובגמרם את הגשר הם יתמודדו מול הבא
החכמים ינצלו כל עזרה אפשרית
כלוליין יהלכו מחבל לחבל
ללא מאמץ נראה לעין
אבל לעולם לא ידעו להיכן החבל יוליך אותם
לכן לנצח ידלגו מאחד לאחר
המסכנים מאמצים את כל כוחם עם כל צעד
והשלבים נשברים תחת משקל המאמץ
והם נצמדים לחבלים המתנדנדים משברי הגשר
נאחזים בכל קנה קש
מטפסים לאט למקור החבל, ללא מחשבה להיכן הוא יוביל
פחד הנפילה ממלא את נפשם
וכל חייהם הוא המאבק להישרדות, בגשר האחד הזה
והאדם כמוני כמוך
נע מדרך זו לאחרת
בסולם אחד רץ
ובאחר נאבק על החיים
פה מתמיד ופה פונה לאחור
פעם נוסק ועף על פני החבלים
ופעם נשמע קול התרסקות האני
מתהום היאוש
פסיפס הקרעים המלווה אותנו
בו נתכסה בלילה
ונתכרבל עמו כצעצוע אהוב
שמיכת הטלאים המשמשת אותנו להזדהות
Get in touch with me at: lee [plus] blog [at] elenbaas [dot] org [dot] il