כשהעננה קמה
מותחת רגלים ומזדקפת
מתחשק לי לפתוח בשיר
על גשמי העבר
על קשתות העתיד
על הדרך תחת רגלי
המתמלאת לבנים צהובות
כך ארוץ עד שאתעייף
ואישן עם חיוך
רסיסי הרגש
שניתזו מן החלום בהתנפצו אל המציאות
טעם המלח, הצער, הכאב וההנאה שנותרו על שיפתותי
אותם אני מנסה לכלוא למילים
לשמר את עדינותם וריחופם
כמו לקשור בועות סבון בשרשרת ברזל
שלא תעוף ותימוג מחיי
צעד אחר צעד
הגשר מתנדנד מעל תהום הייאוש
חריקות חבלי התמיכה מלוות כל מאמץ
מכל כיוון קיצורי הדרך שולחים חבלים
לעזור ולהאט, לתמוך ולהסיט
המתמידים ימשיכו קדימה
בצעד נחוש
קצבם האחיד נמדד בחריקות חבלים ושיניים
ובגמרם את הגשר הם יתמודדו מול הבא
החכמים ינצלו כל עזרה אפשרית
כלוליין יהלכו מחבל לחבל
ללא מאמץ נראה לעין
אבל לעולם לא ידעו להיכן החבל יוליך אותם
לכן לנצח ידלגו מאחד לאחר
המסכנים מאמצים את כל כוחם עם כל צעד
והשלבים נשברים תחת משקל המאמץ
והם נצמדים לחבלים המתנדנדים משברי הגשר
נאחזים בכל קנה קש
מטפסים לאט למקור החבל, ללא מחשבה להיכן הוא יוביל
פחד הנפילה ממלא את נפשם
וכל חייהם הוא המאבק להישרדות, בגשר האחד הזה
והאדם כמוני כמוך
נע מדרך זו לאחרת
בסולם אחד רץ
ובאחר נאבק על החיים
פה מתמיד ופה פונה לאחור
פעם נוסק ועף על פני החבלים
ופעם נשמע קול התרסקות האני
מתהום היאוש
פסיפס הקרעים המלווה אותנו
בו נתכסה בלילה
ונתכרבל עמו כצעצוע אהוב
שמיכת הטלאים המשמשת אותנו להזדהות
הברה למילה
אבן על אבן
לבנות תיבה, מארז
להכיל את העולם
את רגעיו הקסומים
את השחור המקיף
והאור המגן
רעיונות הקורמים עור על מילים
אך רק לעיתים רחוקות
רק תחת ידי האומן
ואזמל לשונו של האמן
יצא עולם שלם
ללא חוט התלוי ומידלדל
הפה נפתח ומילים יוצאות
המילים העומדות על הלשון
ולא הרובצות על הלב
ומסך העשן נפרס
עולה ומערפל את החושים
מעמעם את הכאב
והן מתרבות המילים
גם על הלשון, וגם על הלב
על הלב רובצות ומוסיפות משקל
ואילו מהלשון קופצות לעולם בתרגילי אקרובטיקה מרהיבים
הכול שוקע, סוער ומתפרע
עד הרגיעה, בה העשן מתפזר
Get in touch with me at: lee [plus] blog [at] elenbaas [dot] org [dot] il