שני ארועים בעת האחרונה גרמו לי לראות בייתר שאת את הדיסוננס הפוליטי

המרחק בין המובטח למבוצע

והמרחק בין הקהלים השונים: הקהל החושב חוקר שואל לבין הקהל המרגיש

האירועים היו:

• תחקיר אילנה דיין על לשכת ראש הממשלה (אשר לא ראיתי) מול התגובה המוקראת (אשר כן קראתי את הנוסך שלה)
• סקרי הבחירות בארצות הברית מול תוצאות ההצבעה
• הצהרות טרמפ לפני ואחרי הבחירות, שהזכירו לי את הצהרות ביבי לפני ואחרי הבחירות

את התחקיר של אילנה דיין לא ראיתי, אבל כן ראיתי תחקירים אחרים שלה, וסגנונה מעלה שאלות נוקבות, ולא נעימות למושאי התחקיר שלה. את תוכן התגובה כן קראתי, ומעבר להתייחסות אישיותית אין בו התייחסות לשום שאלה.

הסיבה היא שהתחקיר נועד לקהל אשר שואל שאלות, ומצפה לקבל תשובות ממנהיגיו

ולעומת זאת התגובה כוונה לקהל אחר, קהל אשר נסחף עם רגש הרדיפה המובע בתגובה, ומאבד בדרך את היכולת לחשוב על התחקיר עצמו.

עבור אילנה דיין והקהל החושב, התגובה מהווה ראייה לכך שדברים מתנהלים באופן לא תקין בלשכת ראש הממשלה

עבור ראש הממשלה התגובה הינה חלק ממערכת בחירות מתמשכת ומהווה עוד דרך לצבור כח פוליטי מההמון הזועם, בדיוק כפי שהיתה הקריאה להגן על הארץ כי הערבים מצביעים בהמונייהם

בדיוק אותם הרגשות שטרמפ השתמש בהם כדי לסחוף את אמריקה, ולה-פן משתמשת בהם בצרפת

אותם הרגשות בדיוק אשר דע”ש חיזבאאלה וחמא”ס מטפחים בלב חסידיהם

מגמה כלל עולמית של ניצול רגש ההמון הזועם והפגוע, ע”י מנהיגים המשכילים לטפח אותו לתועלתם האישית ולקידום אמונתם

נקרא בנשימה עצורה

בעברית משובחת, המתובלת במילים בודדות בערבית וארמית

מגולל פנטזיה מרשימה, הקשורה קשר הדוק לקורותייהם של היהודים ושל האסלם

אני כותב זאת כשאני עדיין בהלם מהאבדה הגדולה של יוסף

אני יודע שבמבט לאחור, זה יקוטלג כסיפור יפה, שאינו מציאותי

אולם ברגע זה, הוא נוגע בי